<h1>כפתור ופרח לרבינו אשתורי הפרחי פכ"ב</h1>
<h2>דף ל.</h2>
דע שכשאנו אומרים אין מבטלין איסור לכתחילה כמו שתראה שהכל לשון דיעבד, סאה תרומה שנפלה למאה, סאה ערלה שנפלה למאתים, שאור של תרומה ושל כלאי הכרם שנפלו לתוך העיסה, תנור שהסיקו בקלפי ערלה, טיפת חלב שנפלה לתוך קדרה של בשר, דג טהור שכבשו עם דג טמא וכיוצא בהם, ה"מ באיסור שהוא בעין, אבל איסור משהו בלוע אפילו לכתחילה מבטלין אותו וכדקיימא לן בפסחים גבי נשהינהו לאחר זמנן, וכן (ע"ז ל"ג א') מקנקנים של גוים גוי נותן לתוכו יין וישראל נותן לתוכו מים ואינו חושש, כן נראה מדברי הראב"ד ז"ל. וכתב מורינו ז"ל, ומיהו לא בכל מקום אמרו לבטל איסור לכתחילה ואפילו באיסור בלוע אלא במקום שאי אפשר לבוא לידי נתינת טעם, כגון בלע קנקנים שדרכן להשתמש בהם בשפע, וכן קדרה, וכן מגורה, אבל בלע משהו שבקערה וכיוצא בה לא, לפי שאפשר לבוא לידי נתינת טעם שפעמים נותנין בה היתר מועט. ודין איסור משהו בעין נזכירהו בפרק שאחר זה. וג"כ התוספות כתבו בפרק כל הבשר (ביצה ד' א') איסור דרבנן שעיקרו דאוריתא כתרומת פירות וירק אחר שדגן תירוש ויצהר הם דאוריתא לכתחלה אין מבטלין, אבל מה שהוא עיקרו מדרבנן כמוקצה וכיוצא בו מבטלין. השני איסור דדבריהם הר"ם ז"ל (הל' מאכלות אסורות פט"ו הכ"ו) לא חלקו אלא שאמר אבל באיסורין של דבריהם מבטלין האיסור לכתחילה, ומיהו הרב בעל תורת הבית חלקו לשנים והלך בזה בשיטת ה"ב התוספות פרק ביצה (ביצה ד' ב' ד"ה ותנן). שכתב ז"ל בספר תורת הבית, איסור של דבריהם שיש לו עיקר מן התורה כגבינת הגוים שאיסורו משום תערובת חלב טמא וכשמנו של גיד שאסרו משום גיד אין מערבין אותו בתוך היתר בידים כדי לבטלו, עבר וערבו בהיתר כדי לבטלו במזיד אסור בשוגג מותר, נפל מעצמו בהיתר אף על פי שאין בהיתר כדי לבטלו מותר להוסיף בהיתר להכשירו כענין מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן. וגבי איסור תורה כנבלה וכיוצא בה כתב ז"ל, אין צריך לומר שאין מערבין ומבטלין אותו לכתחלה בידים, אלא אפילו נתערב בהיתר מעצמו ואפילו מין במינו וההיתר רבה עליהם שבטל דבר תורה אלא שהחמירו שלא להתבטל עד ששים אסור להוסיף במזיד בהיתר כדי לבטלו בששים. השלישי איסור של דבריהם שאין לו עיקר בתורה כתרומת חוצה לארץ וכחלת חוצה לארץ שאיסורם כדי שלא יגעו בשל תורה ושלא תשתכח תורתן, והקלו בהם לבטלם לכתחלה בידים ולבטלם ברוב וכיוצא באלו האיסורים.
מה ששתף הרב בעל תורת הבית לאיסור שיש לו עיקר מן התורה גבינת הגוים עם שמנו של גיד אינו שיתוף גמור, דהא גיד אסור בפירוש בתורה והאוכל ממנו כזית לוקה מה שאין כן חלב בהמה טמאה דלא נפקא לן (חולין ס"ד ב') אלא מבת היענה שהיא ביצתה וכן כל דדמיא לה והוא החלב, ולזה האוכל כזית מחלב הטמאה אינו לוקה מן התורה אלא מרדות דרבנן, והוה ליה כאוכל חצי שיעור שאסור מן התורה ואינו לוקה. גם מה שכתב ז"ל דגבינה אסרוה משום תערובת חלב טמא, הר' יוסף הלוי בן מיגש ז"ל והר"ם ז"ל (הל' מאכלות אסורות פ"ג הי"ג) פסקו ההיא דשמואל שהוא מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה, ואי איתא דאיסור גבינה הוא משום תערובת ליתני חלב שחלבו גוי אסור ולא מבעיא גבינה דמיניה הוא. נקוט האי כללא בידך באיסור תורה, איסור מרובה והוא בעין כענין סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה וכיוצא בזה אין מבטלין אותו לכתחילה, אבל איסור מועט בעין מבטלין לכתחילה וכדנפקא לן ממגורה שפינה (תרומות פי"א מ"ו) ומההיא דחבית של שמן (מ"ז), וכן איסור מרובה אלא שהוא בלוע ואין בו כדי נתינת טעם וכדלעיל.
רוב הגאונים הסכימו הלכה כרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, דאמרינן מסכת עבודה זרה פרק בתרא (ע"ג ב'), כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך דבמינן במשהו. וחמץ בפסח אפילו שלא במינו במשהו משום חומרא דחמץ דאית ביה כרת היכא דהוי בעיניה, אי נמי משום דיש לו מתירין, (אל) הר"ם ז"ל (הל' מאכלות אסורות פט"ו ה"ט). אך ר"ת ז"ל פסק ביין נסך דוקא במינו הוי במשהו אבל סתם יינן הוי כשאר איסורין דבין במינן בין שלא במינן וכו'. ודין נותן טעם כבר כללו רבא פרק גיד הנשה, וכי אסרינן בנותן טעם דוקא שיהיה הטעם לשבח, ולפגם מותר וכדאיתא בעבודה זרה (ס"ח ב'). ומה"ר שלמה בן אדרת כתב בשם הרמב"ן ז"ל שכל כלי הגוים שאינן בני יומן פוגמים ואפילו (כל) [כלי] היין וכל נותן טעם לפגם מותר, ע"כ.
